הורות משותפת - סיפור ההצלחה של זיו ושירה

בייבי לי - אתר הכרויות לעשות ילד ביחד.


בייבי לי. יוצרים משמעות חדשה לחיים שלך!  
 

מזל טוב, נולד ילד נוסף לחברים אשר הכירו באתר, מעורר השראה? תשפטו בעצמכם קראו כאן

    חפש
 

סיפור ההצלחה של זיו ושירה

     

סוד הצלחת השיתוף ההורי בחזקת שניים

מאת:שירלי גולן

זיו ושירה מכירים כבר שנים. בתחילת הדרך, אף אחד לא חשב שהיחסים ביניהם יקבלו תפנית משמעותית. כשזיו הציע לשירה להביא ביחד ילדים לעולם, שירה הופתעה וביקשה לחכות קצת. כעבור שלוש שנים כבר נולד איתי ואחרי עוד שלוש שנים נולדה האחות הקטנה, אדווה. סיפורה של הורות אחת משותפת, שני ילדים ושני בתים בשתי ערים שכנות.  

"תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אבא", מספר זיו (כל השמות בכתבה בדויים, מסיבות אישיות), 44, איש מחשבים מתל אביב. "כבר מגיל צעיר היה לי קשר טוב עם ילדים, ובעצם אחת הסיבות העיקריות שרציתי להתחתן, בניגוד לזהות המינית האמיתית שלי, נבעה מהפחד שלי לחיות ללא הגשמת האבהות". 

עם הזמן והמחשבות המעמיקות בנושא, החליט זיו לוותר על "חיים רגילים" ובניית משפחה סטנדרטית. "הבנתי שחיים כאלה יקנו לי את התחושה המתמדת שאני נמצא בנשף מסכות שלא מתאים לי. רציתי לחיות חיים נטולי מסכה וכבר היתי מוכן לעשות זאת, גם במחיר של ילדים ואבהות". 

אבל, בחיים כמו בחיים, בדיוק כשאתה חושב שכבר השלמת עם המחסור, צצות הפתעות מרעננות מכיוונים בלתי צפויים וגורמות לך לחשוב אחרת. "כשהחלטתי לוותר על משפחה סטנדרטית, לא מייד חשבתי על רעיון של בניית משפחה אלטרנטיבית", מספר זיו. "אבל, חבר שהחל לפעול בעניין, עורר אצלי מחדש את הרצון להפוך לאב וידעתי שאני מעדיף שהשותפה להורות תהיה מישהי שאני מכיר".

כבחור שבסביבתו היו תמיד חברות רבות, החל זיו לחשוב בסתר לבו מי תתאים להיות אם ילדיו. "חשבתי שבבוא היום, אם אחת מהן לא תתחתן ואראה בה שותפה ראויה, אציע לה".  

"לא חשבתי שאהיה כל כך מעורב"

את אם ילדיו, שירה, מכיר זיו כבר למעלה מ-10 שנים. "הכרנו דרך חבר משותף והתידדנו. בילינו יחד, אפילו נסענו כמה פעמים לחו"ל. עבורה, מציאת בן זוג לא היתה משאת נפש, אבל הערכתי שיהיה לה חבל לוותר על ילדים משלה, רק בשל חוסר עניין לחיות בזוגיות. לפני כשמונה שנים, כששירה היתה בת 33, העליתי את ההצעה והיא הסכימה באופן עקרוני, אך ביקשה ממני לחכות עם זה עוד קצת. היא רצתה להתבשל קצת עם הרעיון של הורות אחרת ולהתיידד איתו".

לפני כשש שנים, אחרי שחזרו מנסיעה משותפת לחו"ל, במהלכה דנו ברצינות על הקמת משפחה ביחד, הורות משותפת, החלו זיו ושירה בתהליך של הכנות ובדיקות רפואיות. על עריכת הסכם הם חשבו תוך כדי, אבל לא מיהרו, בעיקר כי לא ידעו כיצד להגדיר את תנאי ההסכם. "רצינו להבין טוב יותר את המציאות אליה אנחנו עומדים להיכנס ולכן נפגשנו עם בחור שהקים משפחה בצורה דומה ועם השותפה שלו להורות, ושניהם מאוד עודדו והרגיעו אותנו. הם חזרו ואמרו שאם יש תקשורת טובה, אז ניתן להתמודד ולפתור את כל הבעיות גם לאחר שהילד ייוולד, הרי גם ככה קשה לנבא מראש את כל התרחישים".

ובכל זאת, לא היו חששות לצאת למהלך כל כך משמעותי מבלי להסדיר חוזה?

"אם הייתי בוחר להקים משפחה עם מישהי זרה, ודאי שהיה לי חשוב לבנות הסכם שנוצר בתהליך ממושך של תאום ציפיות - שלב כזה הוא קריטי כדי להבין אם מתקיימת בינינו ההתאמה הנדרשת. אבל, ביני ובין שירה שרר מאז ומתמיד אמון גדול. ידענו שאת מרבית הדברים - צורת חינוך, אזור מגורים, חלוקת ההוצאות המשותפות וכד' - אנחנו רואים עין בעין. בסופו של דבר, חיברנו הצהרות עקרונות, מבלי להיכנס לפרטים של הסדרי ראייה דקדקניים ונהלים כספיים מפורטים. הסכמנו שבשנים הראשונות, הבית הראשי יהיה ביתה של שירה ומשלב כלשהו, לפי התפתחות הילד, הוא יתחיל לישון גם אצלי. בנוסף, ציינו שכל החלטה הנוגעת לדרך חינוכו או בריאותו של הילד, תתקבל בצורה משותפת, כי היה חשוב לנו להבטיח שאף אחד מאיתנו לא יעשה צעד דרסטי רק על דעת עצמו. ההצהרה קיבלה תוקף אצל עו"ד ובכך הסתפקנו". 

את תקופת ההריון חווה זיו מקרוב. "הלכנו לכל הבדיקות ביחד, אני אפילו היתי אחראי לקבוע את מועדן. לקחתי חלק פעיל מהרגע הראשון".

איך הגיבו בני המשפחה והחברים של שניכם?

"שירה שיתפה את קרוביה כבר מרגע ההצעה וההתלבטויות והם מאוד עודדו אותה ללכת בכיוון הזה. אני שיתפתי את משפחתי רק במהלך ההריון. עבור הורי, שזה נכדם הראשון, זו היתה בשורה משמחת במיוחד". 

לפני חמש שנים, החלום המשותף התגשם - איתי נולד. "בחצי שנה הראשונה, כששנינו עדיין התגוררנו בתל אביב, הייתי לוקח מדי יום את איתי לכמה שעות, מטפל בו, בונה איתו קשר ומאפשר לשירה, שהיתה צמודה אליו כל היום, להתאוורר קצת. כשהסתיימה חופשת הלידה ואיתי החל ללכת למשפחתון, יצרנו ביננו חלוקת ימים קבועה, שבה שלוש פעמים בשבוע איתי ישן אצלי – פעמיים באמצע השבוע ולילה אחד בסוף השבוע".

האופן בו היית מעורב, לאחר הלידה, תאם את ציפיותיך?

"לא. לא חשבתי שאהיה כל כך מעורב. מה שידעתי אז על גידול ילדים הוא שבשנים הראשונות הילד קרוב יותר לאימו והאב הוא ההורה המשני. מהר מאוד גיליתי שזה קורה רק משום שאבות רבים בוחרים להיות פחות מעורבים בגידול התינוקות. אצלנו, איתי ראה אותי מאז לידתו בכל יום ופיתח קשר דומה עם שנינו, ללא היררכיה של הורה מועדף. גם החלוקה בינינו הפכה מהר מאד לשוויונית, כשגם אני וגם שירה נהנים מהזמן שלנו עם איתי, אבל גם יודעים לנצל היטב את הזמן הפנוי, הפרטי, שההסדר בינינו מאפשר לכל אחד מאיתנו".

והכל זרם על מי מנוחות, ללא חילוקי דעות?

"לא, ודאי שהיו ויכוחים. למשל, אני לא התלהבתי מכמויות החיסונים שהוא אמור לקבל בחודשי חייו הראשונים. בהתחלה, באמת לא חיסנו, אך שירה לא הרגישה בנוח עם המצב הזה וכפשרה נפגשנו עם רופא והחלטנו על תוכנית חיסונית מצומצמת. יש לנו תפיסות קצת שונות בענייני בריאות ותזונה, אבל גיבשנו עיקרון שלפיו מותר שתהיה גישה שונה, מכיוון ששנינו סומכים אחד על השני, מכבדים את הדעה האחרת ויודעים שבכל מקרה, אף אחד מאיתנו לא ירחיק לכת ולא יסכן את בריאותו של איתי. האמת היא שהשותפות הזו הרבה יותר עמוקה ממה שדמיינתי אותה. מעורבות כאן החלטות רבות שיש לקחת ביחד, ולא תמיד זה פשוט. אבל, אם יש תקשורת פתוחה, הערכה הדדית ונכונות להתגמש, אז מגיעים להסדרים – הסדרים שמתגבשים תוך כדי תנועה, ולא כאלה המוכתבים בחוזה מראש". 

עבור הילדים – שני בתים זה הסידור הכי טבעי בעולם

לאחר חצי שנה, עברה שירה להתגורר בעיר סמוכה. לדברי זיו, המעבר לא שינה הרבה, רק חייב היערכות לוגיסטית אחרת. כשאיתי היה בן שנה וחצי, שירה העלתה את הרעיון לילד נוסף. "בהתחלה, לא היתי בטוח שאני רוצה. הרגשתי שחיי הגיעו לאיזון נכון וחששתי להפר אותו", מספר זיו. "הרגשתי שהרגשות האבהיים שלי באים על סיפוקם ומצד שני, יש לי עדיין זמן לעצמי. חששתי ששני ילדים יפרו את שיווי המשקל העדין הזה, שיהיה לי קשה מבחינה כלכלית ושאאלץ לעזוב את תל אביב. בסופו של דבר, החלטנו ללכת על זה, כי לא רצינו לגזול מאיתי את החוויה המשפחתית שיש בקשר בין אחים והעדפנו לא לדחות את ההחלטה עד שייעלמו הספקות ואז כבר עלול להיות מאוחר מידי. בדיעבד, אין ספק שקיבלנו החלטה מצוינת". 

וכך, לפני שנתיים נולדה לאיתי אחות בשם אדווה. חלוקת הזמן בין שני הבתים ממשיכה מאז להתקיים כסדרה, תוך כדי התחשבות וגמישות - כשצריך, באים אחד לקראת השני ומחליפים ימים.

"הילדים רגילים לסידור הזה. מבחינתם, זה הדבר הכי טבעי בעולם. הם יודעים שיש להם אבא ואמא, כמו שיש לכל הילדים סביבם, רק שאצלנו לכל הורה יש בית משלו. להבדיל מילדים שחוו גירושים ופירוק של הבית המשותף, אצלנו לא היה את משבר הפירוק, אין רגשות טעונים ואין עוינות בין הצדדים. ילדים לומדים מהר את הגבולות והם יודעים שבכל בית יכולים להיות חוקים קצת אחרים של מותר ואסור, כמו שבגן יש חוקים ששונים מאלה של הבית".

ולא קורה שלפעמים אחד הילדים לא רוצה לבוא אליך או לחילופין מעדיף להישאר ולא לחזור לבית אימו?

"זה לא קורה הרבה, אבל אם כן, הדברים נפתרים תוך שתי דקות. אנחנו יודעים איך להתמודד איתם. למשל, כשאדווה נולדה, איתי נצמד יותר לשירה. אז, בשבועות הראשונים, לקחתי אלי בעיקר את אדווה, כדי שאיתי יוכל לבלות יותר זמן עם שירה ולהסתגל בהדרגה למצב החדש. אבל בדרך כלל, הם רגילים למעבר בין שני בתים ואיתי מאוד אוהב לישון כל לילה בבית אחר, זה בהחלט מגוון לו את השגרה ולפעמים הוא מתקומם על כך שיוצא לו לישון שני לילות רצופים אצל שירה".

איתי, שהוא כבר בן 5, שואל שאלות על המבנה המשפחתי שלו או למה אמא ואבא אינם גרים יחדיו?

"איתי יודע שיש לו אבא ואמא שגרים בבתים שונים. זה לא נראה לו חריג ולכן אני לא מרגיש צורך להסביר לו בנימה מתנצלת שאצלנו המצב קצת שונה. בסופו של דבר, ילד צריך לקבל תחושה שאוהבים אותו ומאמינים ביכולות שלו – ואין לדבר הזה שום קשר עם המבנה המשפחתי".

ואתה לא מרגיש שאתה צריך לפצות את הילדים על כך שאינם חיים במודל הסטנדרטי?

"לא. מכיוון שאני לא מרגיש שהמשפחה שהקמתי היא פגומה או חסרה, אז אני לא מרגיש צורך לפצות את הילדים על חסכים מדומים. יותר מזה, ילדים במשפחות אלטרנטיביות הגיעו לעולם מתוך רצון ונכונות מלאים של הוריהם להפוך להורים והם לא תוצאה של הריון לא מתוכנן או תקווה שילד משותף יציל את הזוגיות המתפרקת. אני חושב שבסופו של דבר (או בעצם, בראשיתו של דבר) ההשקעה הכי גדולה שהורים יכולים לתת לילדיהם בשנים הראשונות היא השקעה רגשית, בצורת חום ואהבה והרבה זמן משותף. בעיני, זו השקעה הרבה יותר חשובה מהשקעה כספית, בצורת צעצועים יקרים ואינספור חוגי העשרה כבר מהגיל הרך. אני נמצא עם הילדים שלי לא פחות שעות מהורים, שאמנם חיים במודל סטנדרטי, אבל הם מגיעים הביתה בשעות מאוחרות ובקושי נמצאים עם הילדים שלהם".

אתם נוהגים לצאת לבילויים משותפים עם הילדים?

"הבילויים המשותפים שלנו נערכים בדרך כלל בפורום של המשפחות המורחבות. אני מוזמן לפיקניקים או ארוחות שבת אצל המשפחה של שירה ולפעמים אנחנו נוסעים יחד להורים שלי ונשארים שם כמה ימים. בכלל, הקשר בין המשפחות מצוין".

ואיך מתנהלת ביניכם חלוקת הנטל הכלכלי?

"מכיוון שמדובר בשני בתים, בהם הילדים שוהים חלוקת זמן שווה, כל אחד מאיתנו אחראי על כך שביתו יכיל את כל צרכיהם - בגדים, טיטולים, צעצועים, אוכל. את עלות הגנים  וההוצאות הרפואיות אנחנו מחלקים שווה בשווה". 

"כשאני עם הילדים – אני אב במשרה מלאה"

היום, כשהוא אב לשני ילדים, זיו מרגיש שעשה את ההחלטה הטובה ביותר עבורו.

"המודל הזה הרבה יותר מתאים לי ממשפחה סטנדרטית. בימים שבהם אני עם הילדים אני יכול לבנות הורות שהיא יותר שוויונית, שאין בה הורה ראשי והורה משני. אני גם לא חושב שיש בינינו הורות מגדרית: אין תפקידים שאני לא לוקח על עצמי כי אני אב ולהפך - אין תפקידים שאני מבצע רק בגלל עובדה זו. בימים שבהם אני לא מתפקד כהורה, אני יכול להמשיך ולפתח את תחומי העניין שלי, וזה הופך אותי לאדם מסופק יותר וממילא להורה יותר נינוח וסבלני".

מהי העצה הטובה ביותר שאתה יכול לתת לאנשים המתחילים בתהליך ההורות המשותפת?

"אני חושב שכדי שהורות משותפת תצליח חייב להיות בבסיסה אמון הדדי, שהמשמעות שלו היא שאני מאמין ביכולות ההוריות של הצד השני, כלומר אני מאמין שכאשר הילד המשותף נמצא אצל ההורה השני הוא נמצא בידיים טובות, אחראיות, מסורות ואוהבות. הדבר שני החשוב והחיוני הוא - תקשורת פתוחה וגלויה. להבין שאין ביניכם תחרות אלא יש לכם מטרה משותפת ולכן בכל עת שעולה בעיה, צריך לדבר עליה ולמצוא יחד פתרונות מקובלים, שיש בהם גמישות והתחשבות הדדית. צריך לזכור שאף חוזה אינו יכול לכסות את כל התרחישים האפשריים וזה בטח לא אידיאלי לגדל ילדים רק על פי חוזים משפטיים. גם בני זוג שחיים יחד לא מחליטים לפני הלידה כמה פעמים כל אחד מהם יקום בלילה או יחזור מוקדם מהעבודה ויוציא את הילד מהגן. הקשר ביניכם הוא סוג של זוגיות, שצריכה לדעת להתמודד עם קשיים שנוצרים במהלך הזמן ולפתור אותם בהסכמה משותפת".

 

 

 

כניסת חברים

הירשם

עוד באתר